חכמנו זכרם לברכה (חז"ל) ידעו להפוך ולחדש את מסורת הכוהנים של כפרות שטחיות לאל באמצעות כבשים ופרים. בניגוד לסיפור האורתודוכסי הם לא נאלצו לוותר על הקורבנות בגלל חורבן בית המקדש ביום אחד, אלא היה זה תהליך ארוך ועמוק של צמיחת אליטות חדשות מתוך מוסדות חדשים כמו בתי מדרש, בתי כנסת קהילתיים כחלופות משכיליות יותר לכהונה העוברת מאב לבן.
כך נולדו החכמים שלנו ברוח העולם ההלניסטי של אז.
בעת העתיקה כל פגע אישי כגון מחלה או קולקטיבי כגון מלחמה נחשב לעניין אלוהי ולכן כפרה מול האל אינה עניין של מה בכך. בעוד הכוהנים במקדש ביצעו כפרה קולקטיבית, על העם כולו, הפריטו חכמים את הפעולה אל היחיד ותפילותיו.
אבל השינוי הדרמטי ביותר של החכמים היה צמצום מנגנון הכפרה למצוות בין האדם למקום – כלומר בעיקר לענייני פולחן והימנעות מעבודת אלילים. התחום החשוב והרחב ביותר של מצוות בין אדם לחברו, הותנה בפעולות ממשיות שבין אדם לחברו – בקשת סליחה וריצוי החבר/ה.
רמב"ם השלים את המהלך כאשר המיר את כל כפרת המקדש ב"תשובה" – מושג שאת משמעותו חידש לגמרי וקבע – "התשובה מכפרת על כל העבירות". במהותו של דבר "תשובה שלמה" אינה מתוך פחד או "כשלון כוח" אלא היא עניין שכלי - הכרה בטעות ושינוי התנהגות. זוהי החזרה בתשובה האמיתית.
חכמי ההשכלה היהודית המשיכו בדרך זו והובילו את עם ישראל למודרנה ולנאורות שיסודה אמונה שלמה בתבונת האדם ובהשכלתו – ומכאן חירות האדם ושוויון ערכו. זו רוח מגילת העצמאות שלנו. מתוך דעת והשכלה יש לנו מוסר וערכים, ולאורם - תיקון עולם. חברת מופת כאידיאל.
אלוהי הנאורות הוא מושג גבולי בהכרה – סמל לאידאל של שלמות מול שכלו המוגבל של האדם. תשובה וכפרה הם מושגים פנימיים, שכליים, שבין האדם הלא שלם, והאדם הטוב שכל אחד מאתנו צריך לשאוף להיות.
הלך הרוח המשכילי-חילוני הצניע לכת, ומיקם את האלוהים המופשט, במקומו הראוי, הנאלם, שאינו עובד אצל בני האדם ,ולכן פחות מקובל לפעול "בעזרת השם", או להיתלות בישות חיצונית לשם כפרה. האלוהים החילוני הוא גיבור ספרות ושירה. לא פועל-במה גשמי.
כלל מעשינו עומדים למשפט לאור הטוב השלם שאנו מסוגלים להכיר. התשובה בידינו – בהכרת החטאים שלנו ובתיקון דרכנו. תיקון ממשי.
מחבר סיפור קין והבל בתנ"ך היה נוקב מאוד כאשר הניח בפי האל את המילים "אליך תשוקתו ואתה תמשול בו" – חטאים באים מתוך תשוקות אפלות הרובצות לפתחנו ביום יום. תשוקת נקם, גאוות הניצחון, שנאת האויב – כל אלה עלולים להאפיל על האמונה באדם, בערך השווה של חייו. מכאן פדיון שבוי גובר על שיקולים רבים אחרים. כולל "הכרעה" זמנית או דמיון שווא של "נצחון מוחלט"- מושחת.
מי שהעדיפו בליבם תשוקת נצחון, או תשוקת כוח, או חמור יותר – תשוקת שרידות פוליטית – ושלחו עשרות רבות של חטופים אל מותם בריקבון – לא יינצלו מכפרה, לפחות לא אצל האלוהים של החילוניים.
תשובה שלמה לחטא הנורא הזה, תתקיים רק בפעולת אמת להשבת הנותרים, האומללים, ובקשת סליחה מהדהדת מעם ישראל – שספק כיצד ומתי ישתקם מהפיגוע בערכי היסוד שלו.
שתהיה תשובה שלמה – לכולנו – או לפחות תשובה טובה.
Comments